תנ"ך על הפרק - בראשית לח - גור אריה

תנ"ך על הפרק

בראשית לח

38 / 929
היום

הפרק

מעשה יהודה ותמר

וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה׃וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר׃וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן׃וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ׃וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ׃וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽה׃וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ׃וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃וַיְהִ֣י ׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ׃וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

והפסיק בפרשתו של יוסף. דאי לומר לך ד"בעת ההיא" היה המעשה של יהודה - מאי איכפת לך באיזה זמן היה, והוי למכתב פרשתו של יוסף ולגמור אותה, דמאי מלמדינו שהיה זה מעשה יהודה "בעת ההיא", אלא ללמוד כו':כנעני תגרא. ולא כמשמעו, דאם כן למה הוצרך למכתב "בת איש כנעני", מסתמא כיון שבארץ כנען היה - כנען הוא, שכל הארץ כנעניים היו. ובמסכת פסחים (נ. ) איתא 'אפשר בא אברהם והזהיר את בנו שלא ישא כנענית (לעיל כד, ג), בא יצחק והזהיר את בנו שלא ישא כנענית (לעיל כח, א), והוא ישא כנענית, אלא תגרא'. אמנם לפירש"י דלקמן בפרשת ויחי (נ, יג) שאמר אל ישא אותי אחד מבני בניכם, שהם מבנות כנען, (אותה) [הרי] שנשאו כנעניות, ואם כן נוכל לומר כאן דכתיב "כנעני" כמשמעו, וצריך לומר הכא דמדקדק שהיא 'בת תגרא' לא בשביל דאיך עברו על צוואת אביהם, אלא שקשה אמאי הוצרך לומר "בת איש כנעני" כי סתמא כולם כנעניים הם. והא דקאמר 'אפשר שהיה עובר על מה שציוה אברהם וכו', וכן יצחק', היינו אליבא דמאן דאמר תאומות נולדות עם השבטים, דאיכא פלוגתא דר' יהודה ור' נחמיה; רבי יהודה סבירא ליה אחיות תאומות נולדו עם השבטים, ור' נחמיה אומר כנעניות היו, ופירוש רש"י לקמן (נ, יג) - אליבא דר' נחמיה. ואם תאמר ור' נחמיה דסבירא ליה דכנעניות היו תקשה ליה 'אפשר בא אברהם והזהיר וכו'', ויש לומר דוקא כאשר עדיין לא נולדו י"ב שבטי ישראל שהם בני ישראל - אם היו נושאים כנעניות לא היו בטלים בתוך כלל ישראל, אבל כאשר היו כל י"ב שבטים - ונחשבו לאומה - כדכתיב למעלה (לד, טז) אצל שכם בן חמור "והיינו לעם אחד", וקודם לכן - היו שני אומות, אם כן שם אומה עליהם מיד שנולדו השבטים, וכאשר נחשבו לאומה אין איסור בזה, לפי שכל המתחבר לאומה הרי הוא כאומה ובטילה אצלם לגמרי, ונחשב בכלל ישראל. והכי אמרינן דכנעניות אינה אסורה אלא אם כן לא חזרו בתשובה, אבל חזרו בתשובה לא, וכדכתיב (ר' דברים כ, יח) "למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות", הא אם עשו תשובה מקבלים, וכדאיתא במסכת סוטה (לה ע"ב). אבל ר' (נחמיה) [יהודה] סבירא ליה כי שם 'אומה' נופלת גם כן על הנקיבות, ולפיכך אין לומר שהשבטים הם כמו אומה והגר שבא בהם בטל בהם, כי עדיין אינם אומה בלא נקיבות:
ואם תאמר לרבי (נחמיה) [יהודה] למה נולדו עם השבטים נקיבות תאומות - ישאו גם כן ממשפחות אברהם, ואין זה קשיא, כי לדעת ר' (נחמיה) [יהודה] כיון שעכשיו יהיו נעשים אומה בפני עצמם על ידי נשותיהם, אין סברא שיהיה להם חבור עם אומה אחרת - רק אל עצמם, כי עתה ראוים להבדלה שהרי היו אומה בפני עצמם, ואין ראוי שיהיה חבור להם אל אומה בעולם. ובלאו הכי נמי לא קשיא מידי, דסבירא ליה לר' (נחמיה) [יהודה] כיון שיעקב יצאו ממנו השבטים כלם, ולא כמו אברהם שיצא ממנו יצחק לבד, ויצחק יצא ממנו יעקב ועשו, ומן יעקב יצא הכל בלי חסרון הכל שלם לגמרי - אף הנקיבות יצאו ממנו עד שלא היה חסרון במה שבא ממנו, אבל לר' (יהודה) [נחמיה] עיקר הם הזכרים, והם נקראים שבטים, ולכך די היה בשבטים עצמם:
שפסקה מלדת. והקשה הרמב"ן ומאי חדוש זה שפסקה מלדת שיקרא שם המקום על שם שפסקה מלדת, ועוד דמנא ידעה שתפסוק מלדת עד שתקרא שם המקום "כזיב", וקושיא ראשונה לא קושיא היא, דהא חדוש גדול אשה שילדה שלשה בנים זה אחר זה ותפסוק בפעם אחת, וג' הראשונים ילדה תכופים זה אחר זה. ומה שהקשה מנא ידעה שתפסק שתקרא שם המקום ההוא על שם שפסקה - גם אין זה קשיא, דשמא אחר איזה שנים קראה שם המקום "כזיב" על שם המאורע שאירע לה שם דפסקה מלדת. אלא דגבי שלה דרשו ז"ל פסקה - קשיא שדרך לקרא שם הבן בשעת לידה, ואיך ידעה שתפסק מלדת שתקרא שם הבן "שלה", ואפשר לומר דמה שדרשו ז"ל (ב"ר פה, ד) שם הבן "שלה" על שם פסקת - לא שהיא כוונה לזה לקרא שם הבן על שם שפסקה מלדת, אלא שכך דרשו ראוי לו להיות שמו "שלה" שהרי פסקה מלדת, וכן בכל מקום דרשו רז"ל השמות אף על גב דלא נקראו השמות על זה, וכדאמרינן בפרק קמא דברכות (ז ע"ב) דשמא גרם, ודריש מאי 'רות' - על שם שיצא ממנה דוד שריוה להקב"ה בשירות, ואין ספק שלא נקראה על שם זה. וכן נראה לומר מה שכתוב "והיה בכזיב בלדתה" שהכתוב קרא שם המקום על שם שפסקה בו מלדת, וכאילו אמר הכתוב 'שמא גרים' ובכזיב היתה, והפסיקה מלדת. אבל אין הכרח לומר כך, דהא שפיר יש לומר דנקרא שם העיר על שם העיר שפסקה מלדת, ואחר איזה שנים שראתה שפסקה מלדת נקרא שם העיר כך. ואם תאמר ועדיין מה מלמדינו שנקרא שם העיר על שם שפסקה מלדת, יש לומר דמלמד אותנו שהיתה ראויה לילד עוד ובדרך עולם לא פסקה, רק שלא רצה הקב"ה שתלד עוד, ומזה תוכל ללמוד כי תולדותם לא היו בדרך מנהגו של עולם, אלא תולדותם היה משוער וקצוב כמה תלד כל אחת ואחת, והתולדות שהיתה ראויה ללדת היתה ממהר להוליד, אחר כך פסקה ולא הולידה עוד. וכן היה בתולדות יעקב שהוליד כל תולדותיו זה אחר זה תכופים, ופסק מלהוליד חוץ מבנימן שהאריך להוליד אותו איזה שנים אחר יוסף, והוא לטעם מופלא ועמוק כדי שיהיה נולד בארץ, כי הוא אושפזיכנא של שכינה, כי היא בחלקו, וראוי להיות נולד בארץ ששם השכינה:הבן יקרא על שם המת וכו'. אין רוצה לומר שהבן יקרא שמו בשם המת, דמאי איכפת לאונן בדבר זה אם יהיה שמו כשם המת, אבל פירושו ש'הבן יקרא על שם המת' דכיון דהוא מייבם את אשתו, ומחוייב זה לעשות מפני המצוה, הרי אחיו הוא הגורם להבן שיהיה נולד, דאי לאו איהו לא נשא אשתו ולא הוליד את הבן, ועכשיו מכח האח הוליד את הבן, אם כן הבן יקרא על שם האח, והיינו דכתיב (פסוק ט) "לבלתי נתן זרע לאחיו", שהזרע שייך לאחיו. ונקט רש"י לישנא דקרא 'הבן יקרא על שם המת' כמו שכתוב לקיים שם המת על נחלתו, ופירש גם כן כאן הבן יקרא על שם המת לישנא דקרא:דוחה היה אותה בקש וכו'. פירוש דסיפא דקרא משמע כי לא רצה ליתן אותה לשילה לאשה, והוא אמר לה "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שילה בני", משמע כאשר יגדל שילה רוצה ליתן אותה לו לאשה, אלא הא דקאמר "עד יגדל שילה" היה דוחה אותה בקש (כ"ה ברא"ם). והקשה הרמב"ן למה היה דוחה אותה בקש ולא אמר לה מיד כי אינו רוצה שתהא לו לאשה מחמת שמוחזקת למות אנשיה, ואולי יש לתרץ שלא היה רוצה יהודה שתנשא לאחר מפני שאין זה כבודן של בניו המתים, לכך היה דוחה אותה בקש. ולפיכך תקנו חכמים (כתובות נב ע"ב) לאלמנה מזונות בבית אישה שתשב באלמנות כך משום כבוד בעלה. אי נמי משום אסור ייבום לכך לא אמר לה שתלך להנשא לאחר, ואף על גב דהשתא נמי לא היה מייבם אותה - מכל מקום לא היתה לאיש זר גם כן, אלא היתה יושבת כך באלמנות, ולא היה דוחה מצות ייבום עד שהיתה לאיש זר. ומה שפירש רש"י כי בשני פעמים איכא חזקה ואילו בשור המועד בעינן ג' פעמים, דבפרק הבא על יבמתו (יבמות סד ע"ב) מוכח דבנשואין קיימא לן כרבי דבשני פעמים איכא חזקה, ובשור המועד קיימא לן כחכמים דבעינן ג' פעמים:כסתה פניה. לא שלבשה בגדים דאם כן למה לי "ותתעלף", דודאי ידעינן דלא הלכה בלא בגדים, אלא לומר לך דעשתה זה כדי שלא יכיר בה יהודה:בפתיחת עינים. כי נקרא פרשת דרכים 'פתיחת עינים' לפי שהאדם פותח עיניו כשבא לפרשת דרכים. ורז"ל דרשו - מפני שהוקשה להם דהוי ליה למכתב 'בפתיחת עינים', ואין לומר גם כן דהוא שם מקום, דלא נמצא שום מקום שקרא 'פתח עינים', כך איתא בפרק קמא דסוטה:לפיכך הפקירה עצמה וכו'. אבל אין פירושו בשביל שראתה כי לא נתנה לו לאשה עשתה זאת - כדי שתנתן לו לאשה, דהא לא עשתה דבר רק שהפקירה עצמה לזנות:לפי שישבה בפרשת דרכים. ואם תאמר ויהודה היאך הותר לו זנות, דהא קדשה היתה, ונאמר (דברים כג, יח) "לא תהיה קדשה מבנות ישראל", ויש מפרשים דקידשה בעירבון שנתן לה (פסוק יח). ואין ממש בזה, שלא נתנם אותם אלא לעירבון, וקיימא לן (קידושין ח. ) התקדשי לי במנה אף על גב דהניח משכון עליה אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן. ועוד הרי לא רצה יהודה ליתן לה כלום עד שאמרה היא "מה תתן לי" (פסוק טז), ואותו העירבון בקשה היא משום שיהיה ראיה לה שממנו מעוברת, ולכך רצתה בג' דברים אלו. ויש באדם היכירא בג' דברים; האחד - בצורה עצמית שלו, הב' - במלבושים שלו, שבהם ניכר ונבדל משאר בני אדם, הג' - במה שהוא אומנתו - בו נבדל מאנשים אחרים. היכר ראשון הוא צורתו. הב' הוא דומה לצורה, כי האדם יתואר במלבושין, ונותנין לו צורה גם כן. הג' הוא אומנתו, שאין זה תאר וצורה לו לגמרי, אבל הוא היכר לו. ולכך אמרה "חותמך" (פסוק יח) שהוא חותם שלו (רש"י שם), והחותם הוא כמו צורתו, כי הוא עדות על צורתו, כמו הכתיבה שהוא חותם של ראובן בן שמעון שהוא מעיד על עצמו, וכך החותם מעיד על היכר עצמו. "ופתילך" (שם) הוא כסותו (רש"י שם) שהוא ניכר בו. הג' הוא שבט מושלים המורה על הממשלה שהיה ליהודה, שבו נבדל מזולתו. ועוד יש לומר כי לכך אמרה שיתן לה ג' דברים אלו - כי הבנים לכל אדם הם לג' דברים; האחד - שלא ימחה שמו מישראל, וכדכתיב אצל מי שאין לו בנים (דברים כה, ו) "ולא ימחה שמו מישראל". השני - שראוי מצד עצמו אף על גב שיש לו בנים שיוציא ענפים, והבנים כמו ענפים, וכל שמרבה בהם יותר שלימות. הג' - הוא שישמש הבן לאב, ומזה הצד ראוי שיהיה לו בנים. ולפיכך אומר "חותמך" נגד שהבן הוא חותם של אב, שהרי האב חותם אותו, [ו] על ידי זה מקיים שמו בישראל. "ופתילך" הוא ענף ציצית - שהם ענפים מן הבגד, כך הבנים הם ענפים לאדם. ולכך אמרו 'בעון ציצית בנים מתים' בפרק במה מדליקין (שבת לב ע"ב). וידוע כי הבנים דומים לציצית - כמו שהציצית יוצאים מן מלבוש האדם - כך תולדות הבנים יוצאים מגוף האדם, שהוא מלבוש הנשמה, ולפיכך הבנים נקראים "פתילך". "ומטך" שהרי הבן מטה לאב להישען עליו. והראתה לו שכוונתה אינה לשם זנות - רק להעמיד בנים היתה חפיצה. וידוע כי תועלת הבנים הם לג' דברים; האחד שאם אין לו בנים כלל שמו מחוי - והבנים מקיימין שמו בישראל. והשני - כי הבנים הם לאדם כמו ענפים, וכל עוד שיש ענפים הרבה לו - אף על גב שיש לו בן שלא ימחה שמו מישראל - מכל מקום טוב כאשר יש לו יותר בנים. הג' - שהוא צרכו וסעדו בעולם - כמו המקל שהוא סעד לזקנים. ואפשר כי רמזה לו כי בשביל ג' דברים ראוי שישאנה; מצד המתים - שלא ימחה שמם, וזהו רמזה בחותם, שהחותם יש בו צורה, ובשביל מחוי החותם של בניו שמתו - ישאנה, כדכתיב (דברים כה, ו) "ולא ימחה שמו", ומחוי שייך בצורה. ובשביל יהודה עצמו גם כן - שהבנים הם ענפים יוצאים מן גוף האדם שהוא מלבוש הנפש, וראוי לו שיולד עוד ענפים, ולא קיים יהודה עדיין פריה ורביה, ואסור לו לבטל מפריה ורביה, ודבר זה ברור. ובשביל כך אמרו חכמים (שבת לב ע"ב) 'בשביל עון ציצית בנים קטנים מתים', כי הבנים הם ענפים יוצאים מן גוף האדם. ובשביל תמר - דאיהי בעי חוטרא לידה, דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סה ע"ב) דאם אמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה שומעין לה. מכל מקום קשיא איך הותר ליהודה הא קדשה היא, ויראה דיהודה אמר לה "הבה נא אבא אליך" (פסוק טז) ופירוש "הבה" לשון הזמנה (רש"י לעיל יא, ג) שתתני דעתך לכך, ולמה הוצרך לומר "הבה נא", אלא מפני שאמר לה שלא תעשה המעשה דרך זנות - רק תהא מיוחדת לו, ואין כאן זנות אלא אם עושה לשם זנות, וכאן כיון שאמר לה "הבה נא" שתתייחד לו - אין כאן זנות. ומה שאמר "תקח לה פן נהיה לבוז" (פסוק כג) והרי יחדה לו, דאין זה קשיא, דמכל מקום אין הכל יודעין שיחדה לו, והוי זנות, ועוד יתבאר לקמן. ואם תאמר תמר שהיתה צדקת איך הפקירה עצמה ליהודה, והרי כלתו היא, וחייבת שריפה עליו, ולמה הכשילה את יהודה, ויראה שאין איסור 'כלתו' לבני נח לאחר מיתה, ומותרת לו משום איסור כלתו, והרי לא היתה זונה, ולפיכך לא עשתה איסור. אבל קשיא לי אדרבא למה רצה יהודה לדון אותה בשריפה (פסוק כד), אי משום שהיא בת כהן (רש"י שם) אין זה אלא בנערה המאורסה או בנשואה שזנתה תדון בשריפה (רש"י ויקרא כא, ט), אבל זאת היא פנויה, דאין יבמה שייך בבני נח, אף על גב דיהודה התחיל במצות ייבום - זהו למצוה, אבל שתהיה נדון על זה - לא אמרינן, ואם כן למה דנוה בשריפה, ויש לומר כמו שבני יעקב הרגו את שכם ואת חמור בשביל הזנות, שאמרו "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה" (לעיל לד, ז) מפני שהאומות גדרו עצמן מן העריות משעה שבא המבול, הנה מפני זה דנוה במיתה משום הזנות, ודנוה בשריפה מפני שבת כהן היתה, וכמו שתמצא בת כהן שתדון בשריפה (ויקרא כא, ט), לכך תדון היא גם כן בשריפה מפני שהיתה בתו של שם (רש"י פסוק כד), והכל כך גזרו בית דין של שם דהאשה המזנה תדון במיתה, ואם היא בת כהן תהא בשריפה - כך גזרו, וכן מוכח בפרק אין מעמידין. ותימה על הרמב"ן דקאמר שהיה אותה מיתה מפני כבוד המלכות, ובהדיא איתא בפרק אין מעמידין (ע"ז לו ע"ב) דחייב אותה מיתה מפני שגזירת בית דין של שם שגזרו עליה, דקאמר 'זנות בית דין של שם גזרו שנאמר הוציאוה ותשרף', פירוש אחר המבול גזרו על הזנות, ולפיכך אמר יהודה "הוציאוה ותשרף". אך בפרק ד' מיתות (סנהדרין סוף נז ע"ב) איכא תנא דסבירא ליה דכל שהוא חיוב מיתה לישראל - בן נח מוזהר עליו, וכלתו גם כן במיתה, ולפי זה היתה תמר מוזהרת:
ובמסכת סוטה (י. ) בפרק (נוטל) [המקנא] 'אמר ר' שמואל בר נחמני מאי "ותשב בפתח עינים" (פסוק יד), שנתנה עינים לדבריה, גיורת אני פנויה אני יתומה אני טהורה אני', ופירש רש"י 'יתומה אני' - שהייתי קטנה במיתת אבי והשיאוני אמי ואחי, ואין נשואי ער ואונן לאסור עליו משום כלתו, ומשמע דאסורה משום כלתו, ובשביל שהיתה יתומה קטנה ומיאנה לא היתה אסורה משום כלתו, ולכך הפקירה עצמה ליהודה. אך קשיא דאם קטנה היתה - למה הוצרכו ער ואונן לשמש שלא כדרכה כדאיתא בפרק ד' אחים (יבמות לד ע"ב), ולב"ר (פה, ה) דש מבפנים וזורה מבחוץ, והלא קטנה היא ולא מתעברת כלל (יבמות יב ע"ב), ואין שייך לומר שתכחיש יפיה, ויש לומר דודאי גדולה היתה, אך כשנשאת היתה יתומה, וסבירא ליה דעל דעת קדושין ראשונים בועל, וכדסבירא ליה לשמואל בפרק מצות חליצה, ואין כאן קדושין כלל. אף על גב דשמואל מודה דמדרבנן אסורה למאן כשבעל, דהא אמרינן (נדה נב. ) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא סימנים, מכל מקום דבר זה לא שייך גבי בן נח, לכך הותרה לו. ולפי זה הא דאמר יהודה "בא אל אשת אחיך וייבם אותה" (פסוק ח) לאו ייבום גמור הוא, דהא לאו אשתו של ער היתה, אלא כיון דלא מיאנה יש כאן מצות ייבום כל זמן שלא מיאנה. אף על גב דכשנשאה אונן היתה גדולה - כיון שלא היה רוצה ער לשמש עמה כדרכה, אם כן גדולה היתה בשעה שנשאה אונן, סוף סוף על דעת ייבום נשאה, ולא על דעת קדושין, וכיון דלא היה לער קדושין בה - לא היה לאונן בה אישות מן התורה. אלא דקשיא לי הלשון דקאמר 'יתומה אני', דהוי לה למימר 'יתומה הייתי', ועוד קשיא לי וכי שוטים היו ער ואונן דלא היו בועלים לשם קדושין בפירוש גמור כדי שלא תמאן בהן, כל אדם חכם בודאי בועל בפירוש לקדושין. ואם לא דפרש"י (שם בסוטה) דקדושי ער ואונן לאו קדושין היתה - הייתי אומר דודאי קדושין הם, והא דאמרה 'יתומה אני' לא בשביל היתר כלתו, שאם לא כן היתה אסורה משום כלתו, אלא 'יתומה אני' וברשות עצמי אני להנשא לכל מי שארצה, לאפוקי אם לא היתה יתומה לא היתה ברשות עצמה להנשא רק ברשות אביה, דשמא אביה קדשה במקום אחר. אף על גב דכבר נשאת ויצאת מרשות אביה - אמרה 'יתומה אני' כלומר שנעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה, דכיון דיצאה מרשות אביה הרי היא 'יתומה' נקראת כדאמרינן בכמה דוכתי, ובהדיא קאמר התם (סוטה י. ) 'שמא קבל אביך בך קדושין - יתומה אני', ולא קאמר 'שמא קדושין היו', אלא רוצה לומר 'שמא קבל אביך קדושין' במקום אחר - 'יתומה אני', פירוש שנעשה בי מעשה יתומה בחיי אבי, שכבר נשאת ויצאת מרשות אביה. וכן יש להוכיח בהדיא מדברי התוספות כדלקמן. והשתא הדרא קושין לדוכתיה שהיתה אסורה ליהודה משום כלתו, ויראה שלא היתה אסורה ליהודה משום כלתו למאן דאמר כלתו אסורה לבני נח - דכל דיש בה איסור מיתה לישראל אסורה לבן נח - יש לומר דכמו שאיסור אשת אח (ויקרא יח, טז) - נדחה משום ייבום דהוא מצוה, אף איסור כלתו נדחה משום ייבום דהוא מצוה. אף על גב דאין ייבום אלא באחים (דברים כה, ה) - קודם מתן תורה היה הייבום אף באב, וכן פירש הרמב"ן (פסוק ח), ולפיכך היה אסור כלתו נדחה מפני מצות ייבום:
ומדרשו כי כסתה פניה בבית חמיה. דאם לא כן הא כבר כתיב (פסוק יד) "ותתעלף" - שרוצה לומר כדי שלא יכיר אותה:
שמלתך שאתה מתכסה בה. הקשה הרמב"ן על זה כי איך ילך יהודה ערום, ואין זה קשיא, דהיו לו בלאו הכי מלבושים, רק שהיה לו מלבוש זה לשם מצות ציצית, והיה לו כמו סרבל וכיוצא בו דפטור מציצית, וזה לא היה לו רק כדי שיקיים על ידו מצות ציצית, ולפיכך אמרה "ופתילך" ולא אמרה 'שמלתך', דהיה משמע כל שמלה שיש לו. ועוד הקשה הרמב"ן דאיך שייך שיהיה יהודה מבזה מצות ציצית ליתן לקדשה, כבר נתבאר למעלה דיחדה אותה לו, דלמה לו לומר "הבה נא" (פסוק טז), רק כי יחדה אותה לו, וביחוד לא הוי זנות, דאם לא כן אשה שהיתה זונה וכי לעולם לא תוכל להיות יוצא מן הזנות להיות מותר לאיש, אלא בודאי כשקבלה עליה להיות מיוחדת - מותר, ואין כאן איסור. ועוד - דכיון שאמרו רז"ל בב"ר (פה, ח) 'בקש יהודה לעבור וזמן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה ואמר לו מכאן גואלים עומדים', והנה לא קשיא מה שהיה מבזה מצות ציצית ליתן לקדשה, כי מלאך הממונה על התאוה גרם זה:יהיה לה מה שבידה. לא שעכשיו תקח אותם, דהרי לא נתן לה עכשיו כלום, אלא יהיה לה לחלוטין מה שבידה:פן נהיה לבוז אם תבקשנה וכו'. אבל אין פירושו אם תקח אותם מידה נהיה לבוז, דזה אדרבה, דיותר טוב שלא יהיה בידה חותמו ושאר דברים שלו - שלא יכירו אותם:כי מה עלי לעשות כו'. דאם לא כן מה הוצרך יהודה לומר "הנה שלחתי וכו'", אם בא לומר לכך אניח המשכון בידה אחר ששלחתי לה ואתה לא מצאתה - אם יהודה היה מוחל על המשכון מה הוצרך לומר "הנה שלחתי וגו'", שיכול האדם למחול על שלו. ומפני שהוקשה לרז"ל (ב"ר פה, ט) למה הוצרך הכתוב להאריך בזה ולומר "וישלח יהודה את גדי העזים וגו'" דמה איכפת ליה אם שלח גדי העזים או שלח ממון לפייסה, לא הוי למכתב רק 'וישלח יהודה ליקח העירבון' ובודאי לא תתן לו בלא פיוס, אלא להגיד לך כי בגדי העזים הזה ראוי ליהודה שתרמה אותו, כי רמה את אביו גם כן בגדי העזים, וללמדך כי מדותיו של הקב"ה לשלם לאדם במדה שמדד בה:רובו של ראשון וכו'. כך איתא בפרק החולץ (יבמות לז. ) ובב"ר (פה, י) דהכרת העובר הוא לג' חדשים, ולא ג' חדשים שלימים, אלא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, דהא כתיב "ויהי כמשלש חדשים ויאמר ליהודה וגו'", אם כן הכרת העובר הוא לג' חדשים. ומה שאמרו 'רוב של ראשון וכו'' ולא אמרו ג' חדשים שלימים, יש מפרשים הוא שפירש אחריו "כמשלש" - 'כהשתלש חדשים כמו ומשלוח מנות וכו'', דפירושו שהחדשים משלשים עצמם, ולא נקרא שהחדשים משלשים עצמם רק בעבר שניכר ההריון של העובר בשלשה חדשים של ההריון, ובזה משתלשים החדשים מעצמם בשביל היכר העובר, ומדתלי הכתוב במה שהחדשים נשתלשו מעצמם - ולא תלה הכתוב במספר החדשים לומר 'ויהי אחר שלשה חדשים' שמע מינה דלא היה ג' חדשים שלמים, כי לענין העבור אין צריך ג' חדשים שלמים רק ברובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצע שלם נקרא גם כן כי נשתלשו החדשים, אבל לענין מספר החדשים אם מתחיל שום מספר באמצע החודש מונה חדשים שלמים, דכשהוא עומד ארבעה עשר ימים בניסן מונה חודש עד ארבע עשר ימים באייר. והרא"ם פירש כי דיוק רש"י כי תמר ילדה לז' (רש"י לעיל כה, כד), והכתוב אמר "כמשלש חדשים" - אין לומר שלשה חדשים שלימים, דכיון שהיא ילדה לז' חדשים אין צריך ג' חדשים שלמים, ודי ברובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, דזה הוי שליש ימי עבורה מתמר. ולפי זה אתיא דברי רש"י כמאן דאמר דהולד ניכר לשליש ימיה, ולכך הוצרך לפרש דהיה כאן רובו של ראשון ואחרון ואמצעי שלם. וכל משא ומתן זה אין מקום לו, דודאי 'רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם' לא אתמר אליבא דהך סברא דיולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה, דאם כן הא דבעי יולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה (סנהדרין סט. ) היינו לענין רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם - אם כן מאי מבעיא ליה, הא אפילו יולדת לט' נמי הכי איתא, אלא בעי למידק דיולדות לשבעה עוברה ניכר לב' חדשים ועשרה ימים מן שלישי ולא כפירושו, ודברים פשוטים הם. וכל זה אין צריך, כי דיוק רש"י מדכתיב "כמשלש" בכף הדמיון, דאי הוי ג' חדשים שלמים לכתוב 'ויהי משלש חדשים', ומדכתיב "כמשלש חדשים" לא היו חדשיה שלימים, אלא רובו של ראשון ושל אחרון ואמצעי שלם:כהשתלש החדשים. רוצה לומר שאין פירושו 'כשלשה חדשים' רק כהשתלש החדשים, ומלת "כמשלש" על דעת רש"י הוא שם, כמו "משלוח ידם" (ישעיה יא, יד), והוא שם בתוספות מ"ם. 'וכן תרגם אונקלוס כתלתות', פירוש מדלא תרגם אונקלוס 'כתלתא ירחא' שמע מינה שהוא סובר כי פירוש "כמשלש" הוא שם והמ"ם נוסף כמו "משלוח", והכ"ף הוא לומר רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם. ואצל העבור שייך לומר 'השתלש' ולא שלשה, מפני דשייך לשון 'שלשה' על מספר נפרד זה מזה, וחדשי העבור מתחברים יחד ואין נפרדין ומחולקים, לכך יאמר "כמשלש חדשים" ולא 'כשלשה חדשים':וגם הנה היא הרה וכו' הרה שם דבר. כלומר אין הלשון פעל עבר לנקיבה כמשמעותו, דאם אין זה פעל עבר צריך להוסיף 'היא' לומר "גם הנה היא הרה", ולפיכך הייתי מפרש לשון עבר, וזה לא יתכן, דהוי למכתב 'הרתה', כמו "ותרא כי הרתה" (לעיל טז, ד) דהגר, ואם הוא בינוני צריך לומר 'הורה', כמו "הורה גבר" (איוב ג, ג) דאיוב, אלא פירושו שם דבר, וצריך להוסיף 'הנה היא הרה':בתו של שם היתה. לאו דהיתה בתו של שם ממש, דהא רש"י פירש בסוטה (י. ) גבי הא ד"פתח עינים" (פסוק יד) 'שנתנה עינים לדבריה וכו' יתומה אני', וקדושי ער ואונן לאו קדושין, ואיך יתכן זה, שהרי היה ממיתת שם עד זמן נשואי ער שהיה אחר מכירת יוסף יותר מחמשים שנה, ואיך לא היתה גדולה, אלא פירושו בת בנו ונקרא זה בתו. אבל מתוספות נראה דלא מפרשינן כלל כמו שפירש רש"י דהיתה קטנה בשעת נשואי ער ואונן, דהא פירשו התוספות בפרק קמא דעירובין (טו ע"ב ד"ה על) ד'בית אביך' נקרא אף אחר מיתת האב בגמרא דמתניתין (שם סוף טו. ) 'בכל עושין לחיין', ומהא דתמר מוכיחים דכל יוצא חלציו נקראים "בית אביך", והשתא קשיא דהא תמר קטנה היתה כדמוכח בההיא דסוטה, ואם כן על כרחך לומר הא דאמרינן דהיתה בתו של שם - לאו בתו ממש היתה אלא בת בנו, ואם כן נוכל לומר "בית אביך" ממש, ומה ראיה מתמר דכתיב בה (פסוק יא) "שבי אלמנה בית אביך", ועל כרחך דהתוספות לא פירשו הך דסוטה כך, אלא מפרשים כמו שנתבאר למעלה (סוף אות ט) 'יתומה אני' שאיני ברשות אבי, וזה נקרא 'יתומה אני':לפיכך דנוה בשריפה. אף על גב דהיתה פנויה ובעולה ואין הפנויה בשריפה, דאין זה קשיא, דבית דין של שם גזרו כך (ע"ז לו ע"ב) אחר המבול, שעשו האומות גדר (רש"י לעיל לד, ז) וגזרו בפנויה מיתה, ובת כהן בשריפה אף פנויה, דכל דתקון בית דין כעין דאורייתא תקון (פסחים ל ע"ב), וכיון דמצאנו בבת כהן שריפה בארוסה (ויקרא כא, ט) - ותקנו הם מיתה בפנויה, תקנו גם כן בבת כהן שריפה אף בפנויה. אבל אין לומר דהיתה בשריפה מפני גזירות בית דין של שם אף שלא בבת כהן, דזה אינו, דלמה יגזרו בית דין על פנויה שריפה, דכיון דלא באו רק להחמיר עליהן לדון אותה במיתה - מה לי אם תמות בשריפה או תמות בשאר מיתה, אלא מפני שהיתה בת כהן, ושייך לבת כהן שריפה, כדחזינן בבת כהן שהיא ארוסה. וכן תמצא בכל קדשים שנטמאו דינם בשריפה (פסחים כד. ), והכי נמי בת כהן - קדושת כהן יש בה ונטמאה - בשריפה היא:ואל תאבד ג' נפשות. ואם תאמר והיכן ידעה שתהא לה תאומים (קושית הרא"ם), ואפשר כי ידעה זה דהיו מקובלים שהמלכות יהיה מן יהודה, ויודעים שיהיה ראוי יהודה להוליד תאומים, כי אחר שהמלכות יצא מיהודה הנמשל לירח כמו שפירש הרמב"ן, ואין ירח בלא חמה, ולפיכך תלד תאומים - האחד נקרא שמו "זרח" על שם החמה הזורחת, ואחד "פרץ" על שם הלבנה שהוא פרוצה לעתים ולעתים שלימה. וכן מוכח בב"ר (פה, י) דידעה תמר שהיא מעוברת מלכים וגואלים, דאמרינן שם שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת 'מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת', וכיון שידעה שהיתה מעוברת גואלים ומלכים - ידעה גם כן דהיתה מעוברת תאומים, דהא בהא תליא:צדקה בדבריה. שאין לפרש "צדקה ממני" ענין אחד - שהיא צדקה יותר מיהודה, דלא יתכן לומר כך, דהא יהודה לא עשה דבר שיאמר צדקה היא יותר ממני, דלא ידע יהודה שהיא תמר כלתו, אלא פירושו "צדקה" 'בדבריה', ו"ממני" רוצה לומר 'ממני מעוברת':ורז"ל דרשו שיצא בת קול כו'. דהוקשה להם מנא ידע יהודה דהיתה מעוברת ממנו, שמא זנתה עם אחר גם כן, אלא בת קול אמר זה:יש אומרים לא הוסיף ויש אומרים לא פסק. מאן דאמר 'לא הוסיף' כמשמעו, ומאן דאמר 'לא פסק' - כתיב הכא "לא יסף", וכתיב התם (ר' דברים ה, יט) "קול ולא יסף", מה התם לא פסק, אף כאן לא פסק (סוטה י ע"ב). ואם תאמר ולמאן דאמר 'לא הוסיף' ולמה לא הוסיף, דודאי מותרת היה לו, דאם לא היתה לו מותרת לא הפקירה עצמה אליו, ואמאי לא הוסיף, ונראה לי דסבירא ליה אף על גב דתמר הפקירה עצמה ליהודה והיתה כלתו - משום ביאה ראשונה עשתה זאת, שהיא מצות ייבום, אבל ביאה שניה - לא. ומאן דאמר 'לא פסק' סבירא ליה כיון דהותרה הותרה:והנה תאומים מלא. ופירושו דכאן הוא מלא לגמרי בוי"ו ובאל"ף, והתם (לעיל כה, כד) הוא חסר גמור, דחסר האלף דהוא אות השורש, וזה נקרא חסר. וכן הוא נמצא במסורת - דהוא מלא, מפני שדרך להיות חסר וי"ו. אבל אין לפרש דהוא מלא באל"ף כמו חסר דהוא אצל רבקה, דזה לא נקרא מלא, דכן דרך התיבה להיות, ומנא לן למדרש שהיו צדיקים, שמא לא בצדיקים ולא ברשעים איירי קרא:הוציא האחד את ידו וכו'. פירוש דאין "ויתן" רוצה לומר (הוציא) [נתן] ידו לחוץ, כי לא יתכן לשון נתינה ממש, שלא היתה כוונתו של עובר להושיט את ידו. ומפני שקשה למה לא כתב לידה ממש, שהרי כל עובר מוציא איבריו לחוץ כאשר נולד, לכך אמר דהכא שאני, דאחר שקשרה השני החזיר היד, ואין זה לידה ממש, ושייך בו "ויתן" כיון שלא נולד אלא הוציא והחזיר:כנגד ד' חרמות. בב"ר (פה, יד. ). ואם תאמר ומאי בא לרמוז כאן ענין עכן שמעל בד' חרמות, ויש לך לדעת כי לא היו אלו הבנים - בנים דעלמא, אבל היו בנים נולדו בגזירת השם יתברך, ויש בהם דברים נעלמים המורים על עניניהם, והיה ראוי להיות מן פרץ מלכות בית דוד ומן זרח מצד עצמו ראוי לצאת ממנו עכן שמעל בחרמות, ושינוי תולדה בזרח מורה זה, כי היה חידוש שיוציא העובר את ידו ולהשיבה, וזה מורה על עניני הבנים מה שהיה בעצמות כל אחד ואחד מן הבנים. וענין זה דבר גדול כי האחד שהוא פרץ - ממנו המלכות, שהמלך מושל לוקח במשפט, כמו שכתוב בפרשת המלך, והשני גם כן לוקח בכח היד, אבל הוא מעילה במה שאסור לו. כי שני הבנים פרץ וזרח דומים ללבנה וחמה, ששניהם הם מושלים ומלכים בעולם, וכל מלך פורץ גדר לעשות לו דרך במשפט (סנהדרין כ ע"ב), אבל אינו פושט יד ולוקח דבר שאינו שלו בממשלת יתירה. ולכך ישראל מונים לירח המאור הקטן, וזכה פרץ להיות ממנו מלכות בית דוד, ופורץ גדר לעשות לו דרך ויצא תחלה. אבל זרח הוא כנגד החמה, שגם הוא מלך, ופושט יד ביותר לתקפו יותר מן הראוי למלך, ולכך אין ראוי למלך, ויצא ממנו עכן פושט יד ליקח שאינו ראוי לו מועל בחרמות, וזה היה מורה מה שנתן יד לפשוט בדבר שאינו ראוי לו. ומפני שכח זה הוא לו מן השמש, שהרי נקרא "זרח" על שם זריחת השמש (רמב"ן פסוק כט), מעל בד' חרמות, נגד כח השמש שנתלה ביום הרביעי (לעיל א, יז). ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מג ע"ב) סבירא ליה למאן דאמר בג' חרמים מעל ולמאן דאמר בה' חרמים - ד' בימי משה ואחד בימי יהושע, נטה רש"י אחר ב"ר (פה, יד) מפני שהוא יותר מסתבר, שכן מצאנו שהיה גם כן ד' דברים שמעל בימי יהושע, ועיין בב"ר, והטעם מבואר למעלה. ויש לומר עוד בב"ר לא חשיב רק אותם שהיו בימי משה, כי אותו שהיה בימי יהושע שקול בעצמו כארבע, שהיו בו ד' דברים, ועיין שם בב"ר:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך